מידי יום שני בערב, במגרש הדשא הסינטטי שליד בית הספר היסודי, מתכנסות להן 12 נשים, לבושות מדים בצבע תכלת, עליהם סמלי כפר שמריהו ורשפון מלפנים, שם ומספר מאחור, ומשחקות למשך שעה קלה… כן כן - כדורגל!
אז איך כל זה התחיל? לפני פחות משנה, מיציתי את אימוני הספורט הסטנדרטיים. הרגשתי שספורט הפך עבורי לדבר שצריך לעשות כדי לסמן “וי” על כושר. שכל כמה חודשים נשבר לי מהחוג התורן, כי אין לי שום עניין חוץ מלהעלות את קצב ומרחק הריצה, או את כמות המשקולות והחזרות. זה תמיד חזר לאותו ריטואל של שכנוע עצמי לצאת מהבית, והדבר היחיד שיכול לגרום לי להרים את עצמי מהספה זאת רק אני. לא קבוצה תומכת, לא תחרות, לא חברים ולא מלא כיף מסביב. אבל גם זכרתי, שבתור ילדה זה לא היה ככה. אמנם עברו לא מעט שנים מאז ששיחקתי כדורגל עם הבנים בהפסקה בכיתה ו’ אבל מאז החיבה למשחק הזה נשארה אצלי חזק.
אז חיפשתי לי מקום לשחק בו כדורגל נשים ולהגשים חלום ילדות.. ולא הצלחתי. אמרתי, טוב נו זה 'של בנים' אין מה לעשות, כנראה שאין מספיק משוגעות כמוני. עד שיום אחד מצאתי קבוצה שמשחקת בתל אביב והרגשתי כאילו הגעתי הביתה. מלא בנות אדירות ומגניבות, אווירה מדהימה, מלא הומור, מוטביציה, תחרותיות, חוסר אגו ומלא מלא פרגון. אף אחת שם לא הגיעה כוכבת, כולן באו עם בסיס דל או שבכלל לא נגעו בכדור לפני. הבנתי שמה שנדרש זה רק רצון, רוח חיובית ומאמן טוב - השאר כבר מגיע.
אז החלטתי להביא את כל הטוב הזה הביתה, לכפר שמריהו ורשפון. יחד עם יונתן בן ישי מביה”ס לכדורגל צירפנו לפרוייקט את ארז אמיר, מאמן מדהים, מומחה בכדורגל ובספורט בכלל (מנהל מכון קרוספיט משלו), ובעיקר טוב באנשים ונשים (שלא עושות לו חיים קלים אבל בהחלט מצחיקים). קבענו אימונים קבועים במגרש דשא סינטטי ברמה גבוהה ביותר (שאף שופץ לאחרונה ע”י המועצה בכפר שמריהו), וכל שנשאר הוא למצוא את הבנות שיגיעו.
היום, כחצי שנה מאז שהקבוצה נפתחה, 12 נשים מגיעות מדי שבוע, מכל האזור ובכל גיל: סטודנטיות, אמהות, חיילות משוחררות, מורות, תלמידות ועוד. הפכנו למשפחה קטנה עם הרבה כיף במגרש ומחוצה לו: משחקים נגד קבוצות אורחות, טורנירים בתל אביב, ארוחות, עוגות בימי הולדת ועוד. רמת המשחק עלתה בצורה מרשימה, הכושר מדהים ורצות בלי סוף, יש הרבה פרגון וחברות על המגרש, גם תחרותיות לא חסר, אבל  בעיקר הומור, אדרנלין וכיף ענק.
בשנה הבאה המטרה היא להרחיב את הקבוצה לעד 20 נשים ולקיים אימונים משמעותיים יותר (שעה וחצי).
והלוואי, שכל ילדה תוכל לשחק כדורגל ברצף מכיתה ו’ ועד גיל 28, בלי להרגיש שזה מיוחד. כולן כולן מוזמנות!