4 / 16
שיח חיילים
תושבי כפר
שמריהו,
שנה ל"צוק איתן"
יולי 5102, שנה למבצע "צוק
איתן", תושבי הכפר הוותיקים,
תא"ל מיל' חיים בנימיני ואל"ם
מיל' דרור אלוני, נפגשו לשיח
משותף עם ארבעה חיילים
צעירים, בני כפר שמריהו.
היה מפקד גדוד בצנחנים, מפקד חטיבת
חיים
גולני, מפקד בית הספר לקצינים וקצין מודיעין
שירת בתפקידים בכירים בחיל הים.
דרור
ראשי.
חיים: המלחמה עבורכם הייתה משהו אחר,
משהו שונה, יוצרת מצב חדש. מה האירוע
המכונן שאתם זוכרים?
נצר למשפחת פייטן ממייסדי
עידו עומר,
הכפר, שירת בתפקיד מפקד מחלקה בחיל
הנדסה, מצביע על הרגע שבו הבין שזהו,
זוהי מלחמה.
יום רביעי, שבע בערב, סיום קורס, כולם כבר
בדרך למכוניות לחזור הביתה יחד עם ההורים
ומיד לאחר מכן שבוע רגילה. פתאום מתקבלת
הודעה לצאת מהרכב ושהגדוד שלנו יורד
לצאלים.
הגענו לצאלים, התחלנו להקים אוהלים, אימונים,
בליהרבהשינה, לאהיהזמןלחשובעלמהשקורה.
עקב מצוקת כוח האדם מינו אותי להיות
מפקד פלוגה, לבד. מעבר הגבול לעזה היה
באחת עשרה וחצי בלילה. שבע שעות לקח לנו
לעבור קילומטר וחצי. אחת המשימות הייתה
לטהר פיר שהיווה פתח מנהרה. כשהתקרבנו
פתאום עמדו מולנו שני מחבלים שהתחילו
לירות עלינו, ככה איך שאנחנו עומדים בחוץ.
זה הרגע הראשון שהבנתי שאני במלחמה.
למחלקה שלי לא היו נפגעים אבל לידי ראיתי
פצועים והרוגים.
כמפקד דאגתי מאוד לחיילים שלי ופחות
לעצמי. אני מכיר את ההורים שלהם, פחדתי
שיקרה להם משהו.
בשיחה טלפונית עם אמא שלי היא אמרה
לי – תשמור על עצמך. אבא לעומת זאת, שהיה
קצין בצבא, אמר לי – שמור קודם על החיילים...
לראשונה הבנתי מהי אחריות.
הייתה ב"צוק איתן" ועד היום
שלי ברדה,
בתפקיד סמלת מבצעים (סמב"צית)
באוגדת עזה. שלי מתארת את הרגע שלה:
כהרגלנו ישבנו במשמרת ועשינו צחוקים.
פתאום אנו שומעים בקשר חיילים צועקים שיש
מחבלים מגיעים מהמים. לראשונה הבנתי - זה
אמיתי! מפקדי האוגדה באו, היינו בהלם. לא
האמנתי שזה קורה. היה שוק לגמרי. זוכרת
שהייתי באדרנלין מטורף.
תפעלנו את האירוע כראוי. בתפקידי אני
מקשרת בין הכוחות בשטח לדרגים הגבוהים,
מעבירה הנחיות מעלה ומתפעלת את האירועים
שקורים ברצועה בזמן אמת.
שמחתי שסוף סוף יש אירוע אמיתי ואני
מתפעלת אותו.
מכאן זה רק המשיך, שמונה עשרה שעות
משמרת, התפוצצויות ברצועה, פצמ"ר ליד החדר
כשאני ישנה, ליד החמ"ל, הצבע האדום הראשון
שהיה מבהיל... תפיסת המציאות משתנה.
תמונת הקרב שהפתיעה ביותר הייתה לשמוע
את "פקודת חניבעל" (במקרה של הדר גולדין)
וגם חדירת 31 מחבלים מהמנהרה דרך
הרצועה. בהתחלה אף אחד לא הבין איך פתאום
אנשים יוצאים מהאדמה ומתארגנים לתנועה.
שלי ועידו נפגשו במפתיע באוגדה בזמן המבצע,
בחדר האוכל, כשעידו בא לקחת מזון לחייליו.
שימש ב"צוק איתן" כחניך
בן קולבר,
בקורס מפקדים של הצנחנים. המחלקה
הייתה מאוד מגובשת אחרי חודש בפעילות
בחברון ובג'נין במסגרת מבצע "שובו אחים"
וחודש נוסף של אימונים.
בשטח הכינוס קיבלנו חמגשיות עם אוכל חם,
עבדנו על הנג"משים, ניקינו את כלי הנשק,
הכנו ציוד. הרגשנו שהולך להיות אמיתי.
יצאו עשרה שובלים מעזה לכיוון ישראל, ידענו
שהם לא יפגעו בנו כי הם מכוונים לערים, לאחר
כמה שניות עפו מעלינו טילים של כיפת ברזל
ופוצצו את הקטיושות בעודן באוויר. כולם
בשטחי כינוס שמחו ורקדו ושרו "עם ישראל
חי". בזמן השמחה נפל פצמ"ר על נגמ"ש. לא היו
נפגעים אבל פה הבנו ששאננות לא מתקבלת.
מעבר הגבול לעזה היה בשלוש בבוקר, לפני
הכניסה המח"ט דיבר אלינו דברי עידוד אך
לא שמענו כלום בגלל רעש הירי של הטנקים
של כוחותינו, שירו לעבר עזה. החזקנו ידיים
והסתכלנו על הלהבות באופק. היינו בתוך
הנגמ"שים, לאף אחד לא היה מושג מה קורה.
שלי ברדה
בכפר
4