5 / 16
בקו הבתים הראשון, כולנו בשוק,
טפטפו עלינו כדורים. בקו הבתים השני,
כשעלה השחר, עמדתי ברחוב וחיפיתי.
שמענו יריות ואחרי חצי דקה המ"מ אומר
שנורא כואבת לו הכתף. היריות התעצמו וכל
הקיר עף החוצה. היה "ב ו ם" אדיר.
ניהלנו אש עם ארבעה מחבלים שהיו שם בפנים.
התפקיד שלי היה נגב חיפוי (מקלע קל) אך
מכיוון שמפקד המחלקה קיבל כדור בכתף,
ונגב חוד נפצע מרסיסים – אני עברתי מחיפוי
לחוד. מכאן אני הובלתי. הייתי עם אמצעי
לראיית לילה. המפקדים נתנו לי פקודה ואני
התחלתי ללכת.
היה מפחיד, מלחיץ, לא ידוע... חלק מהחברים
מאחורי הורידו ראש. אני לא העזתי. לא הורדתי
את הראש לשנייה. הייתה לי משקפת לילה
ונשק. הייתי צריך להבין את תוואי השטח עם
הסכנות שבדרך – אופנוע חדש בתוך בית,
אזרחית שצועדת מולי, גופה, כלב, חמור...
כל אחד יכול להיות מטען... אימנו אותנו לכל
התרחישים האלו אבל זו פעם ראשונה שאנחנו
משתמשים בכישורים האלה באזור מסוכן.
בימי "צוק איתן" הייתה בשנת
רוני קריב,
שירות במוסד לנערות בסיכון בקיבוץ
כרמיה, בעוטף עזה, ליד קיבוץ זיקים.
במסגרת תפקידה עם נערות בסיכון –
עבודה קשה ומאתגרת בשגרה, קל וחומר
בעת לחץ.
האירוע המכונן של רוני הוא חדירת
המחבלים מהים בזיקים. באותו בוקר
כבר פינו חלק מהנערות מהמוסד. לשבע
מהנערות לא היה לאן לצאת אז רוני וכמה
אנשי צוות נשארנו איתן.
כל השנה יש "צבע אדום" לכן הייתי אדישה.
האירוע בזיקים נשמע שונה שמענו ירי, צעקו
לנו להיכנס לממ"ד, להינעל, לכבות חשמל
ולהיות בשקט. זה היה לא פשוט. הנערות "עשו
דווקא", צעקו. כל רסיס נשמע כמו צעדים
ואתה מת מפחד, הרצפה רעדה, נפלו דברים
מהשולחן. שלוש שעות היינו ככה. התחברתי
מאוד לדברים שעידו אמר. לא פחדתי באותו
רגע. הייתה לי אחריות עצומה לנערות.
חיים: נשמעות טענות על רמת מוסריותו
של צה"ל. מה אתם אומרים על זה?
תהליך קבלת החלטות משדר רמה
עידו -
מוסרית ואחריות. הפיקוד מונע כניסה לבתיםשל
אזרחים. במצב מלחמה בשטח בנוי עם אזרחים
הפיקוד מחויב למוסריות, חי בנורמות מוסריות.
ראיתי מה קורה בשדרת הפיקוד ב"צוק איתן".
לדעתי אנשים שמדברים - פשוט לא מבינים.
החיילים לעיתים מבינים פחות מהמפקדים.
אני הייתי שותף ל"יום שישי השחור" בחאן
יונס וברפיח. איפה שמתקיימת עכשיו חקירה.
הופעלה הרבה אש אבל ברגע שאתה במקום
רווי מחבלים, הזמן לא לטובתך. יש מחבלים
ויש משימה לאתר חיילים חטופים. אם היינו
יכולים לדפוק בכל דלת של בית זה היה נחמד.
הרוב היו מעדיפים את זה. אנשים נפגעים לא
מרצון ולא בכוונה. אם יודעים שיש אזרחים
אז בוודאות אין פקודת אש. המפקדים מודעים
ופועלים בנורמות מוסריות.
ממה שאני ראיתי בסרטים הבנתי
-
בן
שהצבא במלחמה הוא חסר רחמים, ללא
מעצור, רק להיכנס למען בטחון המדינה.
כשנכנסנו לאחד הבתים והיה עלון
שחולק לתושבים לפני הגעת הכוחות
"פנו את האזור..." - הבנתי שהכל הומני.
המ"פ הסביר לנו שבטחון החיילים מעל הכל,
אבל אנחנו פה לא כדי להרוג ערבים אלא כדי
להוציא את הרוע מהמקום הזה. הערך של חיי
האזרחים עליון.
חיים: שלי, האם היה מקרה שפספסת,
נכשלת, טעית?
אין דבר כזה. אסור שיהיה דבר כזה.
שלי -
לא הייתה לנו שום שגיאה.
זכור לי המקרה של המנהרה בצפון הרצועה,
מול נתיב העשרה, הסתכלנו על המצלמות
ראינו חיילים זוחלים עם מצנפות וחשבנו
שזה חיילים שלנו. הם נראו חיילים לכל דבר.
המחבלים נראו במסך, ערכנו ספירת כוחות,
ביקשנו מכולם להרים ידיים והם לא הרימו...
בשנייה שראינו אותם קמים מהשיחים
ומרססים את האזור, באותה השנייה ראינו
שהם מתפוצצים.
חיים: כמה אצלכם יש מודעות לחשיבות
המודיעין לכוחות הלוחמים בשטח, כמה
זה מוטמע?
שהתגייסה כבר לצה"ל, משרתת במודיעין
רוני,
פיקוד דרום -
"המון. למודיעין יש מידע רב. מפקדת האוגדה
מקבלת את המודיעין גם מהחיילים בשטח.
אם יש חשש לפגיעה בנו אז מזיזים כוחות".
חיים, שלחם במלחמות ישראל ולקח חלק
בפעילותמבצעיתרבה, מספרמניסיונו, שעם
תום המלחמה החיילים הלוחמים נחלקים
לשתי קבוצות – אלו המאותגרים, הרוצים
להישאר בצבא ואף ללכת לקצונה ואחרים
שהיו רוצים להשתחרר כמה שיותר מהר.
מה הייתה התחושה של חברכם החיילים
לאחר "צוק איתן"?
אצלי במחלקה רק חייל אחד יצא
עידו -
לקצונה. לרובם היה קשה להכיל את החוויות
שחוו, הרוב לא רצו להמשיך.
דווקא במלחמה קצינים עושים יותר, הם מקבלי
ההחלטות ולכן מפתיע אותי למה נוצר האפקט
הזה. דיברתי עם החיילים שלי. הם פשוט לא רצו
ללמוד בקורסים אלא להיות חיילים של שטח.
הרגישו שלא עשו מספיק, אולי פספסו משהו...
אצלנו יצאו שבעה חיילים לקצונה.
בן -
מודיעין זה ממכר ובסופו של דבר
-
רוני
מתעסק בהרג. אני מבינה את הצורך, מחויבת
לתפקיד ולא רוצה קצונה.
חיים: בזמן לחימה – איפה הרגשות?
האם יש הבדל בין בנות לבין בנים?
בחמ"ל שמים את הרגשות בצד. אני
-
שלי
זו שעודדתי את אמא שלי, שהיה לה קשה.
בן קולבר
עידו עומר חוזר מהלחימה, עם האחיינית שי
5
בכפר