7 / 16
לתמוך ולהאכיל את הלוחמים בהפוגה.
לאחר שמונה שבועות בהם עידו לא היה בבית
ולא יצר קשר, בעוד ענת ישובה לקפה עם בתה
ונכדתה, יצא גיא שהיה בחופשה, לסידורים. הוא
חזר עם שלל נאה ויקר מהחזית. ענת זוכרת
הפתעה גדולה, שמחה מעורבת בבכי וחיבוק
גדול וארוך. עידו שב הביתה.
, אמא לשלוש בנות, שלי הבכורה
ליאת ברדה
שבהן, משרתת בשירות סדיר כסמלת מבצעים
באוגדת עזה. חוותה לראשונה את תפקיד האמא
לבת המשרתת על גבול החזית.
חווית המלחמהשלה לוותה בחרדות לבתה, אשר
היתהחשופה כל העת לפצמ"ריםשנחתו בבסיסה.
ליאת קיבלה צילומים בזמן אמת של הנפילות -
על השק"מ, על מכונית המפקד וברחבי הבסיס.
לא קל לאמא לחוות זאת, זה בעיקר לא טריוויאלי
כשמדובר בילדה שיכלה לשרת שירות נעים
ורגוע ליד הבית...
ליאת הרגישה שהיא חווה את המלחמה כאילו
היא שם בחזית. בכל שיחה עם שלי היא שומעת
דרך הטלפון את "הצבע אדום" ואת הנפילות
שאחריו, מודעת לעובדה שהמבנים אינם
ממוגנים. שלי אמנם ניסתה להרגיע אבל זה
לא עזר...
ליאת מספרת שהחוויות הקשות זה לחזות
ולשמוע את המלחמה ממקור ראשון, להיות
מדווחת בקשר על חברים שנופלים. כשנפל
החלל הראשון איתן ברק, תושב הרצליה פיתוח,
שלי קיבלה דיווח ראשוני על כך בקשר. זה
גמר אותה, שבר שקשה להכיל.
גם במישור המעשי היה קשה. שלי וחברותיה
החיילות לא היו מוכנות לשהייה ממושכת (82
ימים ללא יציאה הביתה) ולכן לא הצטיידו
כראוי. עם הזמן התגייסו חברות מסחריות,
ששלחו ערכות טיפוח לחיילות.
הדאגה של אמא לא פסקה והמשיכה גם
ששלי יצאה לחופשה בבית, הנסיעה באוטובוס
וברכבת, שהוגדרה כשטח פתוח. כך עד לשיבה
הביתה לחיקם החם של ההורים.
, אם לארבעה ילדים ובהם אורי,
אניק זבליק
אני,
שבדיוק סיים מסלול ונשלח לעזה. במהלך "צוק
איתן" נפגשתי עם ענת וליאת בשעות הלחימה,
בפגישות יומיומיות, רגילות שגרתיות. את ליאת
במרכז המסחרי, מספרת בסערה על נפילות
הפגזים בבסיס של שלי ואת ענת, שכנתי
לרחוב השקד הסמוך, בדרכה לסידורים. ענת,
חייכנית תמיד, בדרך כלל נעצרת לפטפוט קל,
היתה אחרת, שקטה ודומעת. שאלתי לשלומה
והיא השיבה "שני הבנים" וזהו... לא היה צריך
לומר יותר. אני שיתפתי את ענת, שאורי, שרק
בראשית יולי סיים מסלול נמצא בעזה ואייל,
שסיים י"ב וטרם גוייס, נסע לאשדוד ולאשקלון
לעזור בגני החינוך המיוחד, בבתים לילדים עם
קשיים ובלילות בבתי האבות. הבנתי והזדהתי
עם הדאגה הכפולה. התמזל מזלי ולא הבנתי
,
תחילה את פשר המונח "מתנתק" ב-
בקבוצה המשפחתית, שכן במהלך הטירונות
והמסלול, ההתנתקות שלטה ולא היה בזה שום
אות יוצאת דופן. בהמשך הבינותי ש"מתנתק"
בסלולרי פירושה כניסה לזירה...
אורי היה מנותק עשרה ימים. אנחנו ההורים
יצרנו רשת הורים קהילתית והד"שים הגיעו
בעקיפין - קיבלתי ד"ש דרך עירית קולבר,
שפגשה את בנה בן בשטחי הכינוס, שפגש
את בני אורי כמה ימים לפני כן.
במהלך ימי הלחימה קיבל בעלי רונן קריאה
מחבר מילואימניק אשר היה באחד משטחי
הכינוס שיש חוסר בציוד בסיסי. באותו יום
: "שלחי
Ynet
קראתי כתבה באתר האינטרנט
לי תחתונים וגופיות", יוזמה של משפחת מוזס
מכפר שמריהו. יצרתי קשר עם כרמית וטומי
מוזס ומיד העמיסו לרכבי ארגז מלא בכל טוב
עבור המילואימניקים. ברגע האחרון הוסיף
טומי לארגז, למרות מחאתי, עשרים גיליונות
מהירחון "בלייזר".
למחרת השקם בבוקר יצאו רונן והבן אייל
להעביר הטובין למילואימניקים. בעודם
בדרכים, קיבלתי טלפון משמח מהבן אורי
שלאחר עשרה ימים סוף סוף יצא לריענון
בקיבוץ אורים. מיד ניתבתי את בעלי רונן
שימשיך במסעו לאחר פריקת הציוד אותו
בקשו המילואימניקים לכיוון קיבוץ אורים.
המעבר במחסומים היה עבורם קל בזכות
"המשלוח לחיילים של הועד למען החייל"...
שגם לאחר חלוקה למילואימניקים נותרה בו
די והותר "סחורה" לטובת בני וחבריו.
בהמשך התאפשר לנו ביום שבת של הפסקת
אש לערוך ביקור משפחתי. גם לכאן הגענו
עם ציוד שנתרם במסגרת היוזמה של כרמית
נופך מוזס ורויטל מאייר – שכלל בין היתר
שקיי שינה וערכות קפה.
ליאת, ענת ואנוכי ועוד רבות אמהות מהעורף
חווינו חיים לא פשוטים, רוויי דאגה עם חיבור
אינטנסיבי לערוצי החדשות תוך ניסיון לשמור
על שגרה, כל אחת בדרכה.
האזעקות אשר פקדו לעיתים את אזורינו
הכניסו את המלחמה הביתה אך לפחות פה
השתדלנו לשמור על שגרת מיקלוט אם כי
לפעמים נתפסנו בחוץ, ענת, בדרכה לאסוף
את נכדתה מהגן הסתתרה בצינור בטון, אני
קיבלתי אותות מביתי רוני אשר התאמנה
בשטחים הפתוחים.
השתדלנו להיות עסוקות. ליאת ואבי בעלה
עסקו באריזות הקהילתיות למען החיילים, אני
שהשתדלתי להעסיק עצמי במפעל האריזה
בבית משפחת מוזס עם ובלי ילדיי הצעירים,
וענת, אשר הקפידה לתכנן את התפריטים
בהם תפנק את ילדיה בשובם.
שלושתינו חזינו בהתבגרות המואצת של ילדינו,
ילדי כפר שמריהו, שחרף המצופה, הסתגלו
חיש לתנאים לא פשוטים ולמדו להעריך בין
לילה את המובן מאליו - ארוחה חמה, כביסה
ריחנית, שינה טובה וחיבוק של אמא.
תושבי כפר שמריהו ורשפון אורזים ציוד לחיילים בחזית
7
בכפר