המסע לפולין, אוקטובר 2015

שבוע מעניין ומיוחד עבר על כל אחד מאיתנו, שבוע של מסע לפולין, מסע עצמי, מסע קבוצתי, שבוע של מסע. שבוע שטלטל, העצים אותנו ונגע בכל אחד מאיתנו בנקודה מסוימת ובשלב מסוים.

אני באופן אישי נחשפתי בשבוע הזה לעולם ומלואו. המסע הזה הוא עמוק ומבגר, והוא סימן דרך להתבגרות שבאה אחריו.

הדבר הראשון שהבחנתי בו כשנחתתי בפולין היה הצבעים העזים. הם מנעו ממני להאמין לזוועות שנעשו תחת אותם עצים שהנשירו זה עתה עלים זהובים. השדות כה ירוקים, שאף אדם לא יעלה על דעתו ממה הם עשויים. המרחבים האינסופיים, השלכת והקרירות- כל אלה הם תפאורה של אחד מהמחזות הגדולים בהיסטוריה של האנושות ושל העם היהודי בפרט.

כילדים, מספרים לנו שגן העדן נמצא מעל העננים, ואנו מתארים לעצמנו מקום בו כולם יפים ומאושרים- בו נמצאים רק אנשים טובים. את הגיהנום, או את השאול, אנו מדמיינים כמקום הנמצא מתחת לפני הקרקע, שם חם, חם ככבשן, ושם נמצאים רק אנשים רעים. מקום אליו אור היום לא חודר. אך בעקבות המסע הזה תפיסתי התמימה השתנתה. הגהנום יכול להתקיים מעל פני האדמה, בסמוך לשדות יפהפיים ולעצים כתמתמים. פרימו לוי פעם אמר: "מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי-צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם".

איני מחשיבה את עצמי לבקיאה בתורה ואיני נוהגת לצטט הרבה מהתנ"ך. אך אחרוג ממנהגי כעת,  מפני שאינני רואה דרך אחרת לתאר את שעל ליבי.

"הָיְתָה עָלַי, יַד-יְהוָה, וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ יְהוָה, וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה; וְהִיא, מְלֵאָה עֲצָמוֹת. וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם, סָבִיב סָבִיב…  וַיֹּאמֶר אֵלַי--בֶּן-אָדָם, הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה; וָאֹמַר, אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה יָדָעְתָּ.  וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא עַל-הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה…..כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה:  הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ--וִחְיִיתֶם.  וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּידִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר, וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר, וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ, וִחְיִיתֶם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.  וְנִבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי; וַיְהִי-קוֹל כְּהִנָּבְאִי, וְהִנֵּה-רַעַשׁ, וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ.  וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה; וְרוּחַ, אֵין בָּהֶם.  וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל-הָרוּחַ; ... מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ, וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה, וְיִחְיוּ. וְהִנַּבֵּאתִי, כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי; וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ, וַיַּעַמְדוּ עַל-רַגְלֵיהֶם--חַיִל, גָּדוֹל מְאֹד-מְאֹד.  וַיֹּאמֶר, אֵלַי, בֶּן-אָדָם, הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה; הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ--נִגְזַרְנוּ לָנוּ. לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם, עַמִּי; וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה:  בְּפִתְחִי אֶת-קִבְרוֹתֵיכֶם, וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם--עַמִּי. וְנָתַתִּי רוּחִי בָכֶם וִחְיִיתֶם, וְהִנַּחְתִּי אֶתְכֶם עַל-אַדְמַתְכֶם; וִידַעְתֶּם כִּי-אֲנִי יְהוָה, דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי--נְאֻם-יְהוָה." -יחזקאל פרק ל"ז פסוקים 1-14.

לא בכדי מתנוסס הפסוק האחרון על שער הכניסה ליד ושם בירושלים. בחזון זה, הנמשל לעצמות היבשות ולקברים הוא העם הנמצא בגלות בבל אשר איבד את תקוותו. היציאה מן הגלות משולה לפתיחת הקברים. ביהדות טקסט זה מתחבר לאמונה כי רק ה' ישיב את עם ישראל לציון ולתקופת גדולתו. בנצרות מהווה החזון דגם לתחיית המתים באחרית הימים. באסלאם לאבן עבאס ישנה אגדה המושפעת מהחזון. בה מסופר על אירוע שקרה באזור בו התחוללה מגפה. מלאך המוות קרא אל בני האדם "מותו", בעוד הנביא עמד מנגד וציווה עליהם "חיו בשם אללה". עצמות המתים הצטרפו אלו לאלו, הם קמו לתחיה והיללו את שם אללה. החזון אפילו מוזכר בהמנון מדינת ישראל- השורה הפותחת את הפזמון החוזר של התקוה: "עוד לא אבדה תקותנו" הוא מענה לפסוק י"א: "הִנֵּה אֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ".

בציונות, ובמיוחד לאחר דימויי השלדים מאושוויץ קיבל החזון מימד של משל שהתגשם. העצמות היבשות של הרוגי מחנות הריכוז ופליטי השואה קרמו כביכול עוד וגידים וקמו לתחיה בדמות מדינת ישראל והתחייה הציונית. הפלא הוא התקומה מהחורבן המוחלט המתגלם ב"בקעה מלאת עצמות" כפשוטו, באושוויץ, אל העצמאות המדינית המתגלמת בהכרזתה עצמאות. כאשר צבא ארה"ב שיחרר את אושוויץ נגלו לעיניי החיילים שלדים שפעם היו בני אדם. לשלדים עוד היה דופק אך הם כבר מזמן לא חיים. בדיוק כמתואר בחזון, העם היהודי הפך לעצמות יבשות והיה על סף היכחדות.

העם היהודי "מילא" אחר החזון באופן הכי מוחשי שיש, הוא הפך לעצמות יבשות. לאותן עצמות לא הייתה רוח והם חיכו למושיע כלשהו שיבוא להצילם, מושיע בדמותו של יחזקאל, או שמא היה זה ה'? כאשר לבסוף שוחררו המחנות והעם היהודי ניצל מידי הנאצים החל הדיבור על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אינני חושבת שאדם שהוא אינו ניצול שואה או או אדם שלא ביקר במחנות המוות בפולין יוכל להבין אי פעם את חשיבות המדינה והבית בעיניי אותם שורדים. אני מכנה אותם "שורדים" ולא "ניצולים" מפני שהם לא ניצלו מהשואה, הם עברו אותה, חוו אותה על בשרם, נפשם צולקה בגללה והם שרדו אותה. שרדו אותה כגיבורים. אותם אנשים חוו בגידה עמוקה מהארץ אותה החשיבו למולדתם. כשיהודי הגר בגרמניה נתבקש לתאר את עצמו לרוב בחר לקרוא לעצמו "גרמני יהודי" ולא "יהודי גרמני". אצל רבים הדת תפסה מקום שני בסדר העדיפויות, מיד לאחר המולדת. לאחר המלחמה הם נשארו חסרי בית, חסרי רכוש, חסרי משפחה ובעיקר חסרי תקווה. התקומה היחידה שהייתה יכולה להעמיד את האומה היהודית חזרה על רגליה הייתה בניית מדינה ומימוש הזכות להגדרה עצמית.

השואה שברה את רוחם ואת גבם של רבים, של 6 מיליון ליתר דיוק, לאחר שפרימו לוי בחר לשים קץ לחייו ב-1987, אמר אלי ויזל, שורד שואה בעצמו, כי "פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר". עם זאת השואה הותירה מאחוריה גם לא מעט שורדים. שורדים שקמו מן העפר כעוף החול, לאו דווקא בקלות, אך ללא ספק קמו. אותם אנשים הפכו לשלדים, ומשלדים פיתחו לעצמם גוף, עם אותו גוף הקימו מדינה והחזירו לעצמם את נפשם, או לפחות שאפו לכך. החזון מדבר על השיבה לציון, ועל כך גם אני כותבת.

"במותם ציוו לנו את החיים". אסור לנו לשכוח את שקרה באותן שנים, לא מזמן בכלל, כדי שמותם של אותם אנשים לא יהיה לשווא. עלינו לשמור ולהגן על מדינתנו כעל בבת עינינו מכל איום אפשרי ולעולם לא להדרדר למצב בו אדם משול לעצם יבשה-  אך באותה מידה עלינו לשמור גם על המיעוטים החיים בקרבנו כדי שחורבן כזה לא יחזור על עצמו לעולם. עלינו לשמור על חופש הביטוי ועל חופש הבחירה. האדם הוא מכלול בחירותיו ותוצאותיהן, בלעדיהן הוא אינו שונה מרעהו. נוסף על כך ואפילו יותר חשוב- עלינו להגן בכל מעודנו על זכות החירות של האדם- זכות טבעית לכל אדם באשר הוא. אין לאדם כלום ללא חירותו. וכאשר נלקחת החירות מן האדם, הוא כבר איננו אדם- הוא גוף ללא רוח.

אלה בית און

תלמידת י"ב

4.11.2015