יום הזכרון לשואה ולגבורה 01.05.19

עצרת זיכרון לשואה ולגבורה נערכה ביום רביעי ה- 1.5.19 בשעה 20:00 באודיטוריום וייל.

אנו תמיד רואים לנגד עינינו את הצילום המפורסם והמוכר של אותו ילד יהודי מבוהל, שמרים ידיים מול קני הרובים הגרמנים. אבל הילד הזה היה רק אחד ממיליון וחצי ילדים. מיליון וחצי זוגות עיניים מבוהלות. כל אחד מהם עולם שלם של תקוות וחלומות, של אהבת אם ודאגת אב, עולם שהתהפך בבת אחת לעולם של אימה, סבל ומוות.
הימים מתארכים. זהו סוף חודש ניסן. הערב ירד.
הערב הזה ירד לפני שעה קלה, גם על קְרָאקוֹב, בִּיאָלָה, לוּבְּלִין, קִילְצֶה, טִיקוֹצִ'ין, לוֹדְז',  טַארְנוֹב,.., כל אותן ערים ועיירות בהן מבקרים מידי שנה תלמידינו במסע הזיכרון שלהם בפולין.
הערב ירד גם על אלפי הערים שהקהילות היהודיות בהן נכחדו ולא נותר מהן זכר.
השמש שקעה לפני שעה קלה, שקיעה המכסה את בתי הכנסת ובתי המדרש שנהרסו,
את התיאטראוֹת ומוסדות התרבות שחרבו, את הספרים שהועלו באש, 
את בתי הספר שהיו ואינם. הכל נמחק: החיים, הבתים, התרבות. עולם חרוך.
אנו זוכרים את בורות ההריגה של טַרְנוֹב  זְבִילַטוֹבְסְקָה גוֹרָא  , בּאַּבִּי יַאר; פּוֹנָאר; ומאות בורות הריגה נוספים.
סוכת האבלים על אלפי קהילות ישראל תמשיך להיות פרוסה כפרידה בלתי אפשרית מששת מיליוני אחינו, גברים נשים, זקנים וילדים - פוטנציאל עצום של חיים, של כישרונות, שהוכחדו - כְּאָבֵדה שאינה חוזרת.

 הערב הוקדש לזכרו של וְלַאדִיסְלַב שְלֶנְגֶל, משורר ופִּזמונאי יהודי פולני בסוף שנות העשרים לחייו, אשר מצא עצמו בְּבית הכלא הגדול בעולם, הוא גטו ורשה, יחד עם עוד חצי מיליון יהודים.
הוא כתב את שיריו לעיתים בִּתנאי מחתרת - והם זכו לפּוֹפּוּלַרִיוּת עצומה. אלפי יהודים העתיקו את שיריו והעבירו מִדירה לדירה וּמִבּוּנְקֶר לבונקר.
 שְלֶנְגֶל בִּיטא בשיריו את מחשבותיהם ורגשותיהם של יושבי הגטו, כאשר הוא מיטיב לבטא את היעדר הצדק, ההפקרות האנושית וחוסר האונים של האדם הפשוט שאיבד את הכול: את חבריו, את מֵנְהיגיו, את תרבותו ואת אֶמוּנָתו.
שְלֶנְגֶל נהרג בבונקר במהלך המרד הגדול בגטו ורשה, במאי 1943, כשהוא בן 31 בלבד. לפני שנתפס ונרצח על ידי הגרמנים במהלך המרד, הספיק שְלֶנְגֶל להחביא עותקים ממחברת שיריו, ודרך נס הם שרדו ויצאו לאור בפולין ומאוחר יותר גם בַּאָרֵץ.

חלון הפונה לצד ההוא
יש לי חלון הפונה לצד ההוא,
חלון יהודי מחוצף
המשקיף על פארק קרסינסקי הנהדר,
שם עלי הסתיו נרטבים…
לפנות ערב אפור סגול
הענפים משתחווים
ומביטים העצים הארים
בחלוני היהודי…
ולי אסור לעמוד בחלון
(זהו דבר בדוק)
חרקים יהודיים… חפרפרות…
מנועים בהכרח מלראות.
ישבו במאורותיהם, בחורים.
עיניהם שקועות בעבודה,
הרחק מחלונותיהם היהודיים…
ואני… כשיורד הליל…
להשיב הכל אומר
אץ לחלון בחשיכה
ומסתכל… כרעב מסתכל…
גונב את ורשה הכבויה,
רשרושים ושריקות רחוקות,
תווי בתים ורחובות,
גדמי ארמונות…
חומד במבטי את בית העירייה
כיכר התיאטרון לרגליי,
ירח מגונן מתיר לי
אותה הברחה סנטימנטלית…
חודרות העיניים הרעבות,
כלהב הננעץ בחזה הלילה
מתוך ערב ורשאי שותק,
בכיכר עיר אפלה…
וכשרוויתי די
עד מחר, אולי אף יותר…
אני ניתק מעיר שותקת
בכוח מגי מרים ידי
עיניי עוצם ולוחש:
– ורשה… השמיעי קול… אני מחכה…
מיד הפסנתרים בעיר
מכסיהם הדוממים
מתרוממים הם מעצמם לפקודה
כבדים, נעצבים, עייפים…
ומתוך מאה פסנתרים עולה
אל הליל… פולונז לשופן…
קוראים הקלביקורדים
אל השקט המעיק
מעל העיר מתנוססים אקורדים
מעל קלידים לבנים כמת…
הקץ… אני מניח ידיים…
שב אל קופסאות הפולונז…
חוזר וחושב כמה רע
כשחלונך פונה לעבר האחר

תודה מיוחדת לנורית סרור אשר שקדה על הכנת העצרת חודשים ארוכים. 

תודה לצוות מרכז וייל ולחברים על הבמה, אשר נרתמו להפקת האירוע.

יהיה זכר הנספים וגבורת המורדים שמורים בלבותנו לנצח.

דברי תודה למשתתפים:

שרגא מילשטיין
יאקי כהן
פזית מינקובסקי
נועה ויונתן דנקנר
נועה אונגר
תום שיניצקי
לי עוזיאל
הראל עובד
מתיו רייכמן
אניק שמע
יותם לרנר
מוטי אטיאס