דברי הספד, אהוד אלוני

כשהיית בת שבעים כתבתי לך:

בחדר השינה יש רישום של דון קישוט, בסלון דון קישוט מקרמיקה, בחצר פסל דון קישוט מברגים וחתיכות ברזל. נראה לי ששמת אותו כקמע להזכיר לך את הצד המגוחך או הפתטי שבמאבק. במאבקים הכי גדולים תמיד היה לך שד קטן שהטיל ספק. פעלת מתוך התשוקה של האיש מלמנשה ומתוך הספק והאירוניה העצמית של סרוונטס. אני חושב שזה עיצב את הקול הייחודי שלך. קול רדיקאלי שאינו מלא חשיבות עצמית. לוחמת לצדק ללא צדקנות.

ניסיתי לשבת ולכתוב מדרש קוהרנטי לעילוי נשמתך, אבל הוצפתי בכול כך הרבה דימויים כול כך הרבה מחשבות והרגשות שונות של יסורים, שפשוט כתבתי לי כמה ראשי פרקים כדי לעצור את אוקיאנוס הרגשות שמציף אותי, כנראה לא לחינם כה אהבת את תשובת אלוהים לאיוב באיוב לח: ״ויסך בידלתים ים״. את אימא גם היית ים ההרגשות וליוויתן היצירה והחופש וגם היית זאת ששמה לו חוק חוכמה וסייג, כדי להגן על החלש, היתום, הגר והאלמנה, גם עבדת בכול המרץ לכונן חוקה בישראל וגם קראת לסרבנות ותמכת בסרבנים. בחזקת : ״עת לעשות לשם הפרו תורתיך״.

תמיד אמרת לי שאת נפש חצויה ולא הבנתי, והרי אנו תמיד חושבים שהרדיקל הוא לא חצוי, הוא אחד שחייב לדבוק במטרה ולא לזוז ימינה ושמאלה. תמיד חשבנו שהרדיקל בא ממידת הדין אבל את לימדת אותי רדיקליות שבאה ממידת החסד, כי כבר למדנו שמידת הדין הקשה היא גם יסוד הרוע. את הצלחת ללמד אותי חסד רדיקלי, איך דבקים במטרה ומטילים בה ספק בו זמנית.

כשישבנו ולמדנו יחד, את ואני את מסכת חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס, תמיד אהבנו את אלישע בן אבויה המכונה אחר, המקצץ בנטיעות, זה שידע את כוחו של אלוהים ומרד בו. מסופר במסכת חגיגה על ארבעה שנכנסו לפרדס, על אחר נאמר קיצץ בנטיעות כלומר כפר בעיקר, ועל רבי עקיבא אמרו: נכנס בשלום ויצא בשלום, תמיד אהבת לספר לי על רבי מאיר שהיה תלמידו של אחר שעליו נאמר: רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, וזה היה הכלל הלימודי שלך. היה צריך לעבור עוד זמן עד שלמדתי להבין שאת יש בך מידה גדולה מיזו. את גם היית אלישע המטיל ספק בתורה בכול תורה, וגם היית רבי עקיבא מחוקקת מלאת אמונה המעמידה דורות של תלמידים, שיודעת, שאהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול בתורה. הפרד״ס ליווה אותנו כול חיינו, מהו הפרד״ס? הוא ארבעת אופני החיים, ארבעת אופני הפרשנות: פשט, רמז, דרש וסוד - ואת נכנסת לפרד״ס והפרד״ס בך.

פשט - זה אקטיביזם להקים מקלטים לנשים מוכות לעמוד לצד פלסטינים לצד הקהילה הגאה, לצד מורדכי וענונו, לצד הפנתרים, לצד מוחמד באקרי. לעמוד עם גופך בפרץ.

דרש - זה המורה שבך והעורכת דין המלמדת ופועלת לעשות משפט צדקה וחסד, לפרש את היהדות כמסמך הומני ולהגן על האדם הנברה בצלם - כול אדם.

רמז - הוא אהבתך הגדולה לאמנות לתיאטרון ליצירה ליופי שהאדם מייצר.

והסוד ? מי יודע מה סודך ? אותו מקום שאין לו מילים וצורה, התשוקה האין סופית שלך לצדק, התשוקה שלך שבאה מאהבה, ואולי הסוד שלך הוא הסוד של המרפא הפצוע, איש לא יודע כמה פצעים את סוחבת מעברך, לא שיתפת אותנו בילדות הכואבת בפולין, באבדן האח האהוב בנערות, באובדן אהובך בבחרות, ובבגידות הפוליטיות שספגת בבגרות, ובאובדנו של רובק׳ה בעלך שטמון כאן לצידך. חשבת שאם תרפאי את החברה מתחלואיה, אם תגני על החלש מפגיעתו של החזק תוכלי לרפא את פצעייך הסודיים וכמה שעבר הזמן למדת את קללתו של השמאן שפצעי העבר שאת נושאת בקירבך לא יחלימו, הם הם מקור הכוח שלך לרפא אחרים.

את יודעת אימא את לימדת אותי לעשות חתונות אזרחיות כדי לשמור על טקס ברית האהבה מתוך שיויון וחופש, לכאורה הלוויה וחתונה הם שני הפכים, האחת היא חיים והשניה היא מוות, אולם שתיהן מכילות באופן החזק ביותר את הסתירה בין הציבורי והפרטי, בין האינטימי והחשוף לכול. בספר ישעיהו כתוב: ״אתם עדי נאום ה׳״ ודרש הרבי מקוצק: ״חדלתם להיות עדיי חדלתי להיות השם. כך בחתונות הקהל הוא לא רק עד לאהבה אלא גם משמרה, וכך כאן בהלוויה כולכם שבאתם מקרוב ומרחוק לחלוק לאימי כבוד אחרון, כולכם עדים למלחמתה לצדק, למאבקה הקונקרטי לצדק. עדותכם תעזור לשמר את התכנים של שולמית אלוני ולא רק את השם שולמית אלוני, כול זמן שניתן עדות למעשיה היא תמשיך לחיות בקירבנו.

לסיום אני רוצה לומר משהו על השנה האחרונה של חייה, מנחמים רבים מכוונה טובה, ביקשו מימני לזכור אותה בעוצמתה וגבורתה ושלא חס וחלילה ישאר בליבי רק זיכרון המחלה וחולשתה, את זכר גבורתה יספרו רבים וטובים וגם אני סיפרתי ואספר בו, אך ארצה לסיים בזכר חולשתה, כה יפה היא היתה גם בחולשתה. אך אנו חברה שכה מפחדת מהזקנה והדימנסיה ולא תמיד יודעים לפתוח את ליבינו לרגעים בו דעתו של האדם נעלמת מימנו אך ליבו עדיין פתוח כילד לאהבה. כי דלת אחת נסגרת אך דלת אחרת נפתחת, ואחרי שהתגברתי על החרדה לפגוש את האישה הגאונה הזאת בשיטיונה, וקרבתי אליה וחיבקתי אותה והייתי רואה איתה יום יום את יופיו של הברוש ופריחת הגונדלביליה על צמרתו, ויום יום היינו אומרים מה נאה אילן זה. למדתי שאם נפתח את ליבינו לזקנינו וזיקנותינו נקבל מתנה ענקית של אהבה מאוחרת. והנה גם אימא שלי שחייה את כול חייה בעברית שהיא השפה החזקה השפה של הריבון החלה לדבר בסוף ימי חייה את שפת היידיש, שפת הגולה, שפת החלש המתגעגע לאימו. וכך היינו שרים את רייזלה שסבתא אידה וסבא דויד הקבורים כאן לידה היו שרים לנו בלילות.

יונתן שפירא טייס סרבן שאימי תמכה בו, כתב לי :

לאודי היקר ואהוב מצאתי כאן במיין הקפואה כינור בחנות יד שניה והקלטתי לך על הטלפון את רייזעלע שיהיה לך ליווי גם אם קצת מזוייף.

"אֲבַקֶּשְׁךָ, דּוּדְ'לֶע, אַל תִּקְרָא לִי בִּשְׁרִיקָה

"שׁוּב יִשְׁרֹק", אִמִּי אוֹמֶרֶת בְּרֻגְזָה, הִיא אֲדוּקָה

אֵין שְׁרִיקָה מִמִּנְהָגֵנוּ, זוֹ מִדָּה שֶׁל גּוֹי

קְרָא פָּשׁוּט בִּלְשׁוֹן אִמֵּנוּ: קום קום קום".

והנה שכינה שגם אם אנו לא מאמינים בה עדיין קוראת לאימא שלי לפרדסה, פרד״ס האם הגדולה. היא קוראת בלשון אימנו קום קום קום בואי בואי בואי.