דברי הספד, נמרוד אלוני

הספד לאימא

קשה לי לדבר על אימי. כדי לדבר מדויק וכדי לתאר נכוחה, צריך מרחק. ואני כה קרוב. מאות אנשים מעידים בימים האחרונים שאמא שלנו, שולמית אלוני, היא חוליית מוסר בשדרתם והיגיון דומיננטי בראיית עולמם. אז תארו לכם מה מצבנו שלנו הבנים. היא כוח שופע של חיים – גדול מהחיים. בנו הבנים והנכדים היא לבטח תהייה נוכחת ודוברת עד נשימתנו האחרונה. בחברה הישראלית הי תהייה אושיית תרבות לעוד דורות רבים.

אמא שלנו בראה את עצמה. יצירה אנושית ייחודית בישראל החדשה. והכול קשה ובגבורה גדולה ונגד כל הסיכויים. ילדה דרומית, קודם בנווה שאנן של תל אביב הישנה. אחר כך בכפר הנוער בן שמן. סבא דוד הנגר וסבתא יהודית התופרת, שניהם גויסו לצבא הבריטי. הם היו מחוילים במצרים, לעצור את צבאו של רומל הגרמני בצפון אפריקה. והיא בפנימייה. עם אח שלה מרדכי. ואחר כך לבד. האח מרדכי מת בתאונה בבריכה של בן שמן.

סבא דוד רצה שתלך ללמוד הוראה, כדי לקלוט את ילדי ניצולי אירופה והפליטים מן הארצות כולן. ואמא הלכה לסמינר בית הכרם כדי להיות מורה. ואז הגנה ופלמ"ח, וירושלים הנצורה. ועוד מכה קשה: בן זוגה, חבר אהוב, נפל במלחמה.

שום דבר לא בא בקלות. היו לימודי משפטים, תוכנית הרדיו מחוץ לשעות הקבלה, טורים בעיתונות להגנת האזרח, הקמת המועצה הישראלית לצרכנות, מפאי, ר"צ בכנסת, מר"צ, שרה, פרס ישראל ועוד. כמה גדול היה הכאב, כאב אחד גדול שאחר לא ישווה לו, כשנאלצה לעזוב את משרד החינוך – ואז חשה שנזנחה. שוב לבד. נבגדת. נעזבת.

בכל מקום כותבים על אמא שהיא גיבורת תרבות. וזה ברור ונכון – ואומץ הלב שלה אכן מעורר הערצה, עשויה ללא חת. שום קיקלופ לא הפחיד אותה: לא ממסדים מפלגתיים, לא רבנים קנאיים, לא צרי מוחין מתלהמים, ולא כהניסטים בריוניים. ממש לאחרונה נקברו כאן גיבורי תרבות אחרים: אריק איינשטיין ואריק שרון. אמא שלנו, שולמית אלוני, הייתה גיבורה ממין אחר ומיוחד: על הדגל שלה חקוקים חופש, תרבות ואחריות.

אמא לא הייתה מוכנה לקבל שום ניצול לרעה של סמכות, שום השתקה בשם אמת גדולה, שום הכנעה של רוח האדם בתחבולות של קדושה, ושום אפליה בתואנה של עם בחירה. אמא בערה ברוח החופש והלהיטה אחרים. מקור השראה למאות אלפים שרוחם מבקשת חופש מחשבה וחופש דיעה וחופש ליצירה והגשמה עצמית.

היא הייתה רוח פרצים של חופש ואותנטיות ואוטונומיה ואופקים אינסופיים של הגדרה עצמית. לממסד הדתי זה היה לצנינים. זה היה יותר מכפי שיכלו להכיל. שרת חינוך הקוראת לאדם להגשים את עצמו בכוחותיו שלו וברוחו החופשית. שרת חינוך בעולם אידיאלי של אחרי מות האלוהים, אחרי מות כל האלים. חברה שבה הערך העליון הוא כבוד האדם – כל אדם, גבר ואשה, דתי וחילוני, רוב ומיעוט, עשיר ועני.

אבל כולכם יודעים, ואנחנו הבנים עוד יותר מיכם, שאמא שולה היא האחרונה שלא היה לה אלוהים. מי ידע נפש אישה עברייה? לגבי אימי אני יכול לענות: בחדרי בטנה ישבו על המשמרת הנביאים ישעיהו ירמיהו ועמוס. בקדמת מצחה לא הפסיק להגות ולדרוש סוקרטס האתונאי. ובליבה המו אין ספור סופרים ומשוררים ואומנים יוצרים והוגים ואנשי מהפכה ומעשים. וכולם יחד דרשו: חירות גדולה עם מטען כבד של תרבות ואחריות.

איך לקחה אותנו, מקטנות ועד לבגרות, מספר לספר, ממשורר אחד למשנהו, מתיאטרון לגלריה, מקפה בדיזנגוף לעוד קונצרט, תערוכה, אופרה והרצאה. עם כל האוצרות הללו ריהטה את מרחבי נפשנו. ותמיד, עוד תנך ועוד תנך ועוד תנך. ויחד איתה במכונית הפיאט הפצפונת בשעות הלילה אל קול ישראל במחוזות הקריה, עם אלימלך רם ויעקב בן הרצל. שם התעקשה לזמן לישראלים תרבות שהיא מחוץ למחוזות השגרה: תרבות של הגינות ויושרה והסברת פנים, ואמת ודין ושלום.

ובכל תחנה חדשה אמא בראה את עצמה, צרה את דמותה. אבא ראובן הדריך אותנו בנופי ארץ ואהבת מולדת, והיא לנו בנופי תרבות ורוחות החירות.

איני יודע איך גידלו אתכם אימותיכם. לנו הבנים, וגם לנכדים, תמיד אמרה במילים וחיזקה באמון בלתי מסויג: היו אתם עצמכם, צרו לכם את דרכיכם בחיים והיו נאמנים לה. ובשנים האחרונות, כשהייתה כל כך גאה בספרים ובמאמרים שכתבתי, ונועצה בי לגבי הגיונות ומקורות, ועודדה אותי במאבקים ציבוריים שהובלתי. הישירה מבט ואמרה: אני כל כך מרוצה לראות את הבן שלי שמח באלמנט שלו. יש לברך אדם ולסייע לו שיפרח באלמנט שלו. כך היא האמינה לגבי עצמה וכך לגבי ילדיה, נכדיה, תלמידיה – ולמשך שנה אחת גם לגבי כלל התלמידים במערכת החינוך. אדם צריך להגשים את עצמו , שמח בדרכו ומשאיר בעולם חותמו.

כבר אמרתי שאמא הייתה גיבורה. אבל לא רק בפני החיים. גם בפני אחרי החיים. בלי סנטימנטליות לעבר וללא מורא לקראת העתיד, הישירה מבט אל המוות – ולא חטאה באשליות שווא וניחומי כזב. המוות הוא סוף. ואמא אהבה משוררים חופשיים ואמיצים. הנה שניים שהיא אהבה. שירים על חיים ומוות ללא מורא. כפי שדרש גיבור תרבות אחר, השראה לה ולאחרים, אלבר קאמי: עלינו לראות את סיזיפוס, וכאן לנו זו אימנו, שלמה עם עצמה ומאושרת בדרכה.

השיר הראשון הוא של נתן זך – עם שינוי קל, רק בציון מספר השנים:

נתן זך

אל תחשוב לי זאת לעוון

עקבתי אחר מעשיך

שמונים וחמש שנים מתחת שמיך

מספיקים לאדם נבון

לעמוד על מידת רחמיך.

אין בי צורך לחסדים

שמור אותי מחסדיך

וכשאתה מזליף מי שושנים

עם ערב קיץ עולה

מתוך בית בשמיך

שמור אותי מריחותיך

אל תעורר בי געגועים.

אין בי צורך לחסדים

עקבתי אחר מעשיך

שמונים וחמש שנים

כעת מתחת שמיך.

ושיר שני, מאת דוד אבידן. כל מי שהכיר את אמא יודע שלאף אחד לא הייתה מרשה לקבוע עבורה את תבניות קיומה והשקפת עולמה. היא היחידה, אדונה לחייה, כותבת ספר חייה, מגדירה כל פעם מחדש את מקומה בעולם ועמדתה כלפי החיים.

"תפילת הדרך" של דוד אבידן

קָרַעְתִּי בְּעַצְמִי קְרִיעָה גְדוֹלָה

וְהיִיתִי לֹא עַם וְלֹא גּוֹלָה

וְלֹא מְנַחֵם וְלֹא אֵם שַׁכּוּלָה

וְלֹא מָקוֹם

וְאִם עוֹלָמִי אֵינוֹ מְקוֹמִי

אֲנִי מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָמִי

וּמִשָּׁם קִיּוּמִי וּמִכָּאן סִיּוּמִי

שָׁלוֹמְשָׁלוֹם

שלום אמא אהובה. לא לעולם אחר ולא לחסדים אלוהיים.

בנו, המשפחה, וישראלים רבים כמותנו, תחיי עוד ועוד כמופת של יושרה וצדק וגבורה שאין בה הונאה ולא מקום לאשליה.