אזור חופשי אמצע דף הבית

שיח חיילים תושבי כפר שמריהו, שנה ל"צוק איתן"

 

יולי 2015, שנה למבצע "צוק איתן", תושבי הכפר הוותיקים, תא"ל מיל' חיים בנימיני ואל"ם מיל' דרור אלוני, נפגשו לשיח משותף עם ארבעה חיילים צעירים, בני כפר שמריהו.

חיים היה מפקד גדוד בצנחנים, מפקד חטיבת גולני, מפקד בית הספר לקצינים וקצין מודיעין ראשי. דרור שירת בתפקידים בכירים בחיל הים.

 

חיים: המלחמה עבורכם הייתה משהו אחר, משהו שונה, יוצרת מצב חדש. מה האירוע המכונן שאתם זוכרים ?

 

עידו עומר, נצר למשפחת פייטן ממייסדי הכפר, שירת בתפקיד מפקד מחלקה בחיל הנדסה, מצביע על הרגע שבו הבין שזהו, זוהי מלחמה.

יום רביעי, שבע בערב, סיום קורס, כולם כבר בדרך למכוניות לחזור הביתה יחד עם ההורים ומיד לאחר מכן שבוע רגילה. פתאום מתקבלת הודעה לצאת מהרכב ושהגדוד שלנו יורד לצאלים.

הגענו לצאלים, התחלנו להקים אוהלים, אימונים, בלי הרבה שינה, לא היה זמן לחשוב על מה שקורה.

עקב מצוקת כוח האדם מינו אותי להיות מפקד פלוגה, לבד. מעבר הגבול לעזה היה באחת עשרה וחצי בלילה. שבע שעות לקח לנו לעבור קילומטר וחצי. אחת המשימות הייתה לטהר פיר שהיווה פתח מנהרה. כשהתקרבנו פתאום עמדו מולנו שני מחבלים שהתחילו לירות עלינו, ככה איך שאנחנו עומדים בחוץ.

זה הרגע הראשון שהבנתי שאני במלחמה.

למחלקה שלי לא היו נפגעים אבל לידי ראיתי פצועים והרוגים.

כמפקד דאגתי מאוד לחיילים שלי ופחות לעצמי. אני מכיר את ההורים שלהם, פחדתי שיקרה להם משהו.

בשיחה טלפונית עם אמא שלי היא אמרה לי – תשמור על עצמך. אבא לעומת זאת, שהיה קצין בצבא, אמר לי – שמור קודם על החיילים...

לראשונה הבנתי מהי אחריות.

 

שלי ברדה, הייתה ב"צוק איתן" ועד היום בתפקיד סמלת מבצעים (סמב"צית) באוגדת עזה. שלי מתארת את הרגע שלה: כהרגלנו ישבנו במשמרת ועשינו צחוקים. פתאום אנו שומעים בקשר חיילים צועקים שיש מחבלים מגיעים מהמים. לראשונה הבנתי - זה אמיתי !

מפקדי האוגדה באו, היינו בהלם. לא האמנתי שזה קורה. היה שוק לגמרי. זוכרת שהייתי באדרנלין מטורף.

תפעלנו את האירוע כראוי. בתפקידי אני מקשרת בין הכוחות בשטח לדרגים הגבוהים, מעבירה הנחיות מעלה ומתפעלת את האירועים שקורים ברצועה בזמן אמת.

שמחתי שסוף סוף יש אירוע אמיתי ואני מתפעלת אותו.

מכאן זה רק המשיך, שמונה עשרה שעות משמרת, התפוצצויות ברצועה, פצמ"ר ליד החדר כשאני ישנה, ליד החמ"ל, הצבע האדום הראשון שהיה מבהיל... תפיסת המציאות משתנה.

תמונת הקרב שהפתיעה ביותר הייתה לשמוע את "פקודת חניבעל" (במקרה של הדר גולדין) וגם חדירת 13 מחבלים מהמנהרה בדרך הרצועה. בהתחלה אף אחד לא הבין איך פתאום אנשים יוצאים מהאדמה ומתארגנים לתנועה.

שלי ועידו נפגשו במפתיע באוגדה בזמן המבצע, בחדר האוכל, כשעידו בא לקחת מזון לחייליו.

 

בן קולבר, שימש ב"צוק איתן" כחניך בקורס מפקדים של הצנחנים. המחלקה הייתה מאוד מגובשת אחרי חודש בפעילות בחברון ובג'נין במסגרת מבצע "שובו אחים" וחודש נוסף של אימונים.

בשטח הכינוס קיבלנו חמגשיות עם אוכל חם, עבדנו על הנג"משים, ניקינו את כלי הנשק, הכנו ציוד. הרגשנו שהולך להיות אמיתי.

יצאו עשרה שובלים מעזה לכיוון ישראל, ידענו שהם לא יפגעו בנו כי הם מכוונים לערים, לאחר כמה שניות עפו מעלינו טילים של כיפת ברזל ופוצצו את הקטיושות בעודן באוויר. כולם בשטחי כינוס שמחו ורקדו ושרו "עם ישראל חי". בזמן השמחה נפל פצמ"ר על נגמ"ש. לא היו נפגעים אבל פה הבנו ששאננות לא מתקבלת.

מעבר הגבול לעזה היה בשלוש בבוקר, לפני הכניסה המח"ט דיבר אלינו דברי עידוד אך לא שמענו כלום בגלל רעש הירי של הטנקים של כוחותינו, שירו לעבר עזה. החזקנו ידיים והסתכלנו על הלהבות באופק. היינו בתוך הנגמ"שים, לאף אחד לא היה מושג מה קורה.

בקו הבתים הראשון, כולנו בשוק, טפטפו עלינו כדורים. בקו הבתים השני, כשעלה השחר, עמדתי ברחוב וחיפיתי.

שמענו יריות ואחרי חצי דקה המ"מ אומר שנורא כואבת לו הכתף. היריות התעצמו וכל הקיר עף החוצה. היה "ב ו ם" אדיר.

ניהלנו אש עם ארבעה מחבלים שהיו שם בפנים. התפקיד שלי היה נגב חיפוי (מקלע קל) אך מכיוון שמפקד המחלקה קיבל כדור בכתף, ונגב חוד נפצע מרסיסים – אני עברתי מחיפוי לחוד. מכאן אני הובלתי. הייתי עם אמצעי לראיית לילה. המפקדים נתנו לי פקודה ואני התחלתי ללכת.

היה מפחיד, מלחיץ, לא ידוע... חלק מהחברים מאחורי הורידו ראש. אני לא העזתי. לא הורדתי את הראש לשנייה. הייתה לי משקפת לילה ונשק. הייתי צריך להבין את תוואי השטח עם הסכנות שבדרך – אופנוע חדש בתוך בית, אזרחית שצועדת מולי, גופה, כלב, חמור... כל אחד יכול להיות מטען... אימנו אותנו לכל התרחישים האלו אבל זו פעם ראשונה שאנחנו משתמשים בכישורים האלה באזור מסוכן.

 

רוני קריב בימי "צוק איתן" הייתה בשנת שירות במוסד לנערות בסיכון בקיבוץ כרמיה, בעוטף עזה, ליד קיבוץ זיקים. במסגרת תפקידה עם נערות בסיכון – עבודה קשה ומאתגרת בשגרה, קל וחומר בעת לחץ.

האירוע המכונן של רוני הוא חדירת המחבלים מהים בזיקים. באותו בוקר כבר פינו חלק מהנערות מהמוסד. לשבע מהנערות לא היה לאן לצאת אז רוני וכמה אנשי צוות נשארנו איתן.

הייתי אדישה ל"צבע אדום" כי כל השנה יש. האירוע בזיקים נשמע שונה. שמענו ירי, צעקו לנו להיכנס לממ"ד, להינעל, לכבות חשמל ולהיות בשקט.

זה היה לא פשוט. הנערות "עשו דווקא", צעקו. כל רסיס נשמע כמו צעדים ואתה מת מפחד, הרצפה רעדה, נפלו דברים מהשולחן. שלוש שעות היינו ככה.

התחברתי מאוד לדברים שעידו אמר. לא פחדתי באותו רגע. הייתה לי אחריות עצומה לנערות.

 

חיים: נשמעות טענות על רמת מוסריותו של צה"ל. מה אתם אומרים על זה ?

עידו

תהליך קבלת החלטות משדר רמה מוסרית ואחריות. הפיקוד מונע כניסה לבתים של אזרחים. במצב מלחמה בשטח בנוי עם אזרחים הפיקוד מחויב למוסריות, חי בנורמות מוסריות.

ראיתי מה קורה בשדרת הפיקוד ב"צוק איתן". לדעתי אנשים שמדברים - פשוט לא מבינים. החיילים לעיתים מבינים פחות מהמפקדים.

אני הייתי שותף ל"יום שישי השחור" בחאן יונס וברפיח. איפה שמתקיימת עכשיו חקירה. הופעלה הרבה אש אבל ברגע שאתה במקום רווי מחבלים, הזמן לא לטובתך. יש מחבלים ויש משימה לאתר חיילים חטופים.

אם היינו יכולים לדפוק בכל דלת של בית זה היה נחמד. הרוב היו מעדיפים את זה. אנשים נפגעים לא מרצון ולא בכוונה.

אם יודעים שיש אזרחים אז בוודאות אין פקודת אש. המפקדים מודעים ופועלים בנורמות מוסריות.

 

בן

ממה שאני ראיתי בסרטים הבנתי שהצבא במלחמה הוא חסר רחמים, ללא מעצור, רק להיכנס למען בטחון המדינה.

כשנכנסנו לאחד הבתים והיה עלון שחולק לתושבים לפני הגעת הכוחות "פנו את האזור..." - הבנתי שהכל הומני.

המ"פ הסביר לנו שבטחון החיילים מעל הכל, אבל אנחנו פה לא כדי להרוג ערבים אלא כדי להוציא את הרוע מהמקום הזה. הערך של חיי האזרחים עליון.

 

 

חיים: שלי, האם היה מקרה שפספסת, נכשלת, טעית ?

שלי

אין דבר כזה. אסור שיהיה דבר כזה. לא הייתה לנו שום שגיאה.

זכור לי המקרה של המנהרה בצפון הרצועה, מול נתיב העשרה, הסתכלנו על המצלמות ראינו חיילים זוחלים עם מצנפות וחשבנו שזה חיילים שלנו. הם נראו חיילים לכל דבר.

המחבלים נראו במסך, ערכנו ספירת כוחות, ביקשנו מכולם להרים ידיים והם לא הרימו... בשנייה שראינו אותם קמים מהשיחים ומרססים את האזור, באותה השנייה ראינו שהם מתפוצצים.

 

רוני, שהתגייסה כבר לצה"ל, משרתת במודיעין פיקוד דרום נשאלת על ידי חיים - כמה אצלכם יש מודעות לחשיבות המודיעין לכוחות הלוחמים בשטח, כמה זה מוטמע ?

המון. למודיעין יש מידע רב. מפקדת האוגדה מקבלת את המודיעין גם מהחיילים בשטח. אם יש חשש לפגיעה בנו אז מזיזים כוחות.

 

חיים, שלחם במלחמות ישראל ולקח חלק בפעילות מבצעית רבה, מספר מניסיונו, שעם תום המלחמה החיילים הלוחמים נחלקים לשתי קבוצות – אלו המאותגרים, הרוצים להישאר בצבא ואף ללכת לקצונה ואחרים שהיו רוצים להשתחרר כמה שיותר מהר.

מה הייתה התחושה של חברכם החיילים לאחר "צוק איתן" ?

 

עידו

אצלי במחלקה רק חייל אחד יצא לקצונה. לרובם היה קשה להכיל את החוויות שחוו, הרוב לא רצו להמשיך.

דווקא במלחמה קצינים עושים יותר, הם מקבלי ההחלטות ולכן מפתיע אותי למה נוצר האפקט הזה. דיברתי עם החיילים שלי. הם פשוט לא רצו ללמוד בקורסים אלא להיות חיילים של שטח. הרגישו שלא עשו מספיק, אולי פספסו משהו...

 

בן

אצלנו יצאו שבעה חיילים לקצונה.

 

רוני

מודיעין זה ממכר ובסופו של דבר מתעסק בהרג. אני מבינה את הצורך, מחויבת לתפקיד ולא רוצה קצונה.

 

 

חיים: בזמן לחימה – איפה הרגשות ? האם יש הבדל בין בנות לבין בנים ?

 

שלי

בחמ"ל שמים את הרגשות בצד. אני זו שעודדתי את אמא שלי, שהיה לה קשה. דיברתי איתה כל יום. הייתי צריכה להרגיע אותה.

בכל החלפת משמרת הודיעו על הרוגים. אתה נכנס לאדישות - שני מקרי היתקלות, ארבעה מקרים, מקפיצים מסוק...

ב"צוק איתן" הייתי בסך הכל שמונה חודשים בצבא. כסמלת מבצעים צעירה את רוצה לחוות מלחמה, את חיה בשביל הרגעים האלו.

היום אני רוצה שגרה. שקט. משמרת משעממת. לכל דבר יש השלכות.

אצלנו אין הבדל בין בנים לבין בנות – מנטאלית אתה עובר את אותו דבר.

 

דרור: במהלך "צוק איתן" נשמעו כאן אזעקות ונפלו שברי רקטות. ידעתם מה קורה בכפר שמריהו כשהייתם בעזה ?

עידו

אני לא הייתי בבית 52 יום וגם לא דיברתי כמעט עם אמא שלי. לא התעסקתי במה שקורה בכפר למרות שאבא שלי אסף את הברזלים של הרקטות שנפלו פה.

כן ידענו כאשר נפלו נפילות במקומות מרכזיים בארץ.

 

דרור: אם יעופו טילים רציניים לאזור המרכז ואתם תהיו בחזית - איך זה ישפיע ?

 

עידו

כל אחד מגיב באופן אישי בהתאם לאופי שלו.

אם אני במשימה אז אני במשימה. בעורף יסתדרו, התפקיד שלי בחזית.

 

שלי

כולם מבינים שבחזית עובדים יותר. אם אדבר עם אמא שלי והיא תספר לי מה קורה במרכז אז אומר לה שאני שמונה עשרה שעות ברציפות בחמ"ל...

 

 

בן

אצלי במחלקה היו חיילים מקיבוץ בארי ומשדרות. כששאלתי אותם אם הם מעדיפים להיות עם המשפחה שלהם אז הם ענו - עכשיו אני באמת מגן עליהם. וטוב שאני פה.

ידעתי שבכפר שמריהו יש חיים נוחים יותר.

אם היה מטח על המרכז הרגשתי שאני בשליחות, הרגשתי שאני מגן לא רק על המדינה אלא גם על הבית שלי הפיזי.

 

חיים: האם אכן יש הבדל ביניכם, ילדי כפר שמריהו, לבין ילדי באר שבע, דימונה או אשדוד ?

 

שלי

ברור. לנו יש ממ"ד בבית. אצל רבים מחברי רצים לחדר מדרגות של הבניין.

תמיד יש את הצחוקים שאנחנו מכפר שמריהו. אתה נתקל בזה בהרבה מקומות בחיים אבל הצבא מלכד. יש לי חברים מכל הארץ, שלולא הצבא לא היינו מכירים.

 

עידו

אני מספיק זמן בצבא. ראיתי המון בתים במסגרת ביקורי בית. כן, הצבא זה כור היתוך גדול – צבא העם.

לחבר טוב שלי מאשדוד יש תיק על דקירה. הכי ההפך בעולם. הצבא גורם לאנשים להשתנות לטובה.

 

בן

לא מאמין שבצבא יש הבדל.

בזמן הפסקות האש היה זמן לדבר. סיפרנו מה נעשה שהכל יסתיים ואני אמרתי אהיה בבריכה כמה שעות, אלך לאכול במסעדה... וחבר שלי אמר – אני חוזר הביתה, נח קצת ומתחיל לעבוד לפרנסת המשפחה, אין לי את האפשרות לנוח יותר מידי זמן...

אצלנו בכפר יש לנו חיים קלים.